כמה חודשים קודם, בתקופת הסגרים, היה לי קצת זמן לטמבלוויזיה. ההספק היה 10 פרקים של סדרת המופת אחים לנשק (Band of Brothers) על החיילים מפלוגה ה' (Easy Company), של הדיוויזיה המוטסת ה-101 במלחמת העולם השנייה. בכל פרק מספרים אנשים ששירתו ביחידה על מה שעבר עליהם, כל פרק הוא סיפור גבורה ותעודת הוקרה ללוחמים.

למה אני מעלה את זה פה?
שירתתי בחטיבה 188 גדוד 53 כמט"ק על שוט ד' 816-903 (ביטחון שדה יכולים לקפוץ לי), הייתי בלבנון בגזרה המזרחית, בעצם החו"ל הראשון שלי היה בלבנון, בעיקר ברכס עלי טאהר - בופור, גלגלית, דלעת. בין 1989 ל 1991. באופן אישי, לא חוויתי משהו מיוחד (יצאתי שלם גופנית ונפשית). למזלי הייתי בתקופה רגועה, מארבים בכל לילה, כמעט עליתי על מטען, ירו על שיירה שהייתי בה בדרך לדלעת... לא סיפורי תופת כמו אחרים שעברו את לבנון.

הערה : אלה הרואים בשירות הקרבי 'להיות פראייר'. לדעתי, זו זכות אדירה לשרת ולהגן על המולדת ואזרחיה, להיות חלק ממשהו שהוא גדול מהאדם עצמו, וגם איפשרה לי להכיר את האנשים הפשוטים שממנה מורכבת ארץ ישראל היפה.

דרך הסדרה אחים לנשק וסרטים אחרים (להציל את טוראי ריאן, אחים לנשק, הפסיפיק, צלף אמריקאי, השורד האחרון ועוד) , ניתן ללמוד שהאמריקאים יודעים לבקר את המדינה אבל גם יודעים לפרגן לחיילים שלהם ולתת ללוחמים / גיבורים שלהם במה ראויה.

הסדרה אחים לנשק היא תעודת עניות לתעשיית הקולנוע / טלוויזיה הישראלית. אף סרט (מ 1977 -מבצע יונתן) לא נתן במה של כבוד לאלפי לוחמים שחירפו נפשם (אני לא מתכוון לסרטים שמציגים את חיילי צהל או ישראל כקלגסים).

אפשר לעשות העתק הדבק לדברים שכתבתי על מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשניה, ועשרות מבצעים החל ממבצע שמואל (1948) ועד מבצע חגורה שחורה (2019).

עזבו את הפרגון ללוחמים או הכרת תודה, הסדרה אחים לנשק, להציל את טוראי ריאן, אחים לנשק, הפסיפיק, צלף אמריקאי, השורד האחרון הכניסו מיליוני דולרים למפיקים. אפילו תמורת מיליוני דולרים תעשיית הקולונוע והטלוויזיה בישראל לא יפרגנו לאלה שחירפו נפשם למען כולנו?.

כתבתי את הדברים, כי אני מאמין שזה היה מקל במעט על חלק מהלומי הקרב, הפצועים והמשפחות. קצת אנושיות. אל תקחו את זה לכיוון הפוליטי.