גם אני שובר שתיקה

בין 1988 ל-1991 שירתתי בחטיבה 188 כמט"ק בסדיר, ולאחר מכן 20 שנה במילואים. אני לא זוכר לוחות זמנים ומקרים ספציפיים (ירו עלינו בלבנון, רגמו אותנו באבנים ובקבוקים ביהודה ושומרון- כולם עברו את זה באותה תקופה), אבל בהקשר של מוסריות צה"ל ו"שוברים שתיקה", שני דברים חשובים זכורים לי מהשירות. :

א. בכל כניסה ללבנון (קו בופור-גלגלית-דלעת) עברנו תדריכים ארוכים על התנהגות הולמת- ובכניסה לישראל נערכה לכולנו בדיקה קפדנית בתיקים וחיפוש על הגוף, כמו על אחרון הגנבים, לוודא שלא בזזנו.

ב. ביהודה ושומרון – בקבר יוסף (הקסבה של שכם), בסלפית (דרומית לאריאל) , באזור עמק דותן (פחמה-ג'נין)- בכל מקום שבו היינו, במארבים, מעצרים, תצפיות, סיורים או מחסומים, הפקודות היו אך ורק מתוך צורך מבצעי, בדגש על שמירה על כבוד האדם.

אסור היה לירות אם לא נשקפת סכנת חיים (אבן או בקט"ב שנזרקו = אין סכנת חיים); אסור היה לבוא במגע, להכות, לקלל, ולגרום נזק לרכוש. גם כשעלינו לגגות הבתים, לא נגענו, לא ישבנו, לא ראינו טלוויזיה, לא השתמשנו בשירותים. כשקיפלנו את המשימה השארנו את המקום נקי ומסודר; כשביצענו מעצרים של מבוקשים עשינו זאת בצורה עניינית וללא אלימות.

מעולם לא קיבלתי פקודה ולא נתקלתי במקרים של אונס, ירי בילדים או בחפים מפשע בזדון, וגם לא בביזה, באלימות או בוונדליזם. אני גם לא מכיר חבר אחד שקיבל פקודה כזו. אני מבין את הטענה הגורסת שהאירועים שעברתי אינם מעידים על הכלל- אבל הם כן מעידים על רוח צה"ל וערכיו.

בפברואר 1988 כשהגיע תורי להגן על המולדת ואזרחיה, אמרו לי "אביך הגן עליך, האחים שלך עשו זאת אחריו, הגיע היום ותהיה אחד מהם ". ציידו אותי בנשק, כדורים, שכפ"צ. בדבר אחד לא צוידתי – בצדקת הדרך.

לא ציידו אותי בעובדה

לא ציידו אותי בעובדה שפלשתינה הוא שמה של ארץ ישראל, שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי;

לא ציידו אותי בעובדה שערבים רצחו יהודים בפרעות תקצ"ד – 1834 , תר”פ – 1920, תרפ"א – 1921, תרפ"ט – 1929, תרצ"ד – 1933, תרצ"ו-תרצ"ט – 1936-1939, מבצע אטלס , תש"ה – 1944, הצעת החלוקה – 1947, מלחמת השחרור תש"ח – 1948 , כל זה הרבה לפני עלילת הדם "הכיבוש" של 1967.

לא ציידו אותי בעובדה שפת"ח הוקם ב 1959 ואש"פ ב 1964, הרבה לפני טענת ‘הכיבוש‘ של 1967;

לא ציידו אותי בעובדה שבין 1948 ל 1967 שלט הכיבוש הירדני בירושלים, ביהודה ובשומרון.

לא ציידו אותי בעובדה שהמנדט על פלשתינה מבוסס על מסמך מ- 1923 של חבר–הלאומים, המבסס את זכותם המשפטית של יהודים להתיישב בפלשתינה-ארץ ישראל, ותקפותו של המסמך לא פקעה מעולם על פי עקרונות המשפט הבינלאומי.

המנדט עבור פלשתינה – 1922 (מעוגן בחוק הבינלאומי, שלפיו הזכויות הלאומיות של העם היהודי בשטחי ארץ-ישראל המערבית, כמפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם (ועידת סן פרנסיסקו – כ"ו ביוני 1945), לא השתנה עד עצם היום הזה.)

"הממשל המנדטורי יהיה אחראי על ביצוע ההכרזה שניתנה במקור בשני לנובמבר 1917 על–ידי ממשלת הוד–מעלתו הבריטי, ואושררה על ידי יתר מעצמות הברית, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, … הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;"

בכח הזכות : ברית בין הבתרים … , הצהרת בלפור 1917 , הסכם בין ויצמן לפייסל 1919 , וועידת סן רמו 1920 , המנדט על פלשתינה 1922 , וועידת בסן פרנסיסקו 1945​

זה לא עניין של שמאל או ימין. המקרה של "שוברים שתיקה" (ורוב ארגוני הקרן החדשה) מלמד שכאשר צה"ל (ומערכת החינוך) לא מצייד את חייליו בצדקת הדרך, קמים להם ארגונים קיקיוניים שממלאים את החלל שנוצר. בחלל זה הם מכניסים טענות אנטישמיות של בעלי אינטרסים ("הכיבוש"), שכל מטרתם היא לפורר את הלכידות של החברה הישראלית. ואגב, גם אני לא מחסידי השלטון הצבאי ביהודה ושומרון- אלא שהחלופה שניסינו בין השנים 1933-1943 נראית לי פחות טובה.