צה"ל הוא 'המעבדה' של החברה הישראלית בדרך לבניית חברת מופת. חיילי צה"ל נלחמים כשהם מצויידים בצדקת הדרך – האני מאמין המוסרי שלנו מתבסס על קשר התיאולוגי, הארכיאולוגי והמשפט הבינלאומי של העם היהודי לארץ ישראל.

צדקת הדרך
חיילים ומפקדים המשרתים בצבאות של שכירי חרב (חברות פרטיות, לגיון הזרים) נלחמים באומץ ובעוז, מסכנים את חייהם, ואף מוסרים את נפשם, ללא מניע אידאולוגי או לאומי, הם עושים זאת עבור מימוש עצמי, תגמול כספי נדיב, אדרנלין, אתגר אישי, יוקרה, מעמד חברתי, סמל סטטוס, ושלל סיבות אישיות אחרות.

בשונה משכירי החרב, חיילי צה"ל נלחמים כשהם מצוידים בצדקת הדרך – האני מאמין המוסרי של אותם ביטחוניסטים מתבסס על מגילת העצמאות (תש"ח-1948) : "בארץ-ישראל קם העם היהודי…" , על וועידת בסן פרנסיסקו (1945​), על כתב המנדט עבור פלשתינה (1922) : "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, … הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה", על וועידת סן רמו (1920), על הצהרת בלפור (1917) : "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", … , ואם נזקק את צדקת הדרך – נגיע ברית בין הבתרים – בראשית פרק טו יח : "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת".

בן-גוריון סיכם זאת כך (בקונגרס הציוני בציריך 1937) : "אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו"

עם ישראל, ארץ ישראל ותרבות ישראל
המטען המוסרי של חיילי צה"ל – האני מאמין של כולנו "זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל" (גם באזורים שישראל עוד טרם מימשה את ריבונותה) הוא ערובה לצבא חזק מבחינה ערכית ומוסרית וחשוב מכך יוצר לכידות חברתית וחברת מופת. חייל שאינו מצויד בצדקת הדרך, בלי ההכרה שארץ ישראל (גם באזורים שישראל עוד טרם מימשה את ריבונותה) והתרבות היהודית הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, מאיזו סיבה הוא משרת בצה"ל למען העם והמולדת או למען ההגשמה והמימוש העצמי? – תגמול כספי?, אדרנלין?, אתגר אישי?, יוקרה?, מעמד חברתי?, סמל סטאטוס?, ולמי הוא נאמן לערכיו ומצפונו (ישראל כובשת בשפתו) או הגנה על המדינה?.

לימין כמו לשמאל אין בעלות על צה"ל, על הציונות, על היהדות, על התרבות (התנ"ך), על ארץ ישראל… אלא נכסי העם היהודי, ירושה שקיבלנו מאבותינו ובאחריותנו לשמרה ולהעביר הלאה לילדינו… חברת מופת מתחילה בחברה מוסרית וצודקת.

התשובה של כל חייל (ושל כולנו) לעלילת הכיבוש צריכה להיות : "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו" (ספר מקבים א, טו' לג-לד)

הלכה למעשה - חשוב לזכור שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… או שנחיה על חרבנו – או שנמות מחרבם.