קללת אדריאנוס – בדיית פלשתין

בשנת 135 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, נקט הקיסר הרומי אדריאנוס בצעדים דרסטיים במטרה למגר את הזהות והתרבות היהודית בארץ ישראל. צעדים אלו, שנודעו כ"גזרות השמד", כללו איסורים על קיום מצוות יסודיות כגון ברית מילה, לימוד תורה, שמירת שבת, לבישת ציצית והנחת תפילין. בנוסף, שינה אדריאנוס את שמה של פרובינקיית יהודה ל"פלשתינה" (Palestina), במטרה לנתק את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי ליהודה ולארץ ישראל בכלל.

צדק היסטורי

למרות הגזרות והרדיפות, שמר העם היהודי לאורך הדורות על זיקתו לארץ ישראל. במהלך הגלות, בטקס הנישואין, נשבעו יהודים לזכור את ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל"ז). הרומאים, שניסו למחוק את הזהות היהודית, נעלמו כתרבות מובחנת, בעוד שהעם היהודי שמר על זהותו ושב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות.

צדקת הדרך

ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל קיבלה תוקף בהחלטות שונות. ב-24 ביולי 1922, אישר חבר הלאומים את כתב המנדט, שהכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו להקים מחדש את ביתו הלאומי על שני עברי הירדן. כתב המנדט הטיל על בריטניה את האחריות למימוש הצהרת בלפור ולהקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

המשפטן פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה האמריקני וממנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, ציין: "יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים".

דאגלס פייט תת שר ההגנה ומחשובי המשפטנים בארה"ב : "אם ליהודים אין זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלו בשום מקום בארץ ישראל, שהרי הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל כפי שהוכר בכתב המנדט".

התחכום הערבי במלחמה הפסיכולוגית

כמעט אלפיים שנה לאחר פעולותיו של הקיסר אדריאנוס, הבינו מנהיגים ערבים כי לא ניתן להכריע את היישוב היהודי בארץ ישראל בכוח הזרוע. במקום זאת, הם אימצו אסטרטגיה של מלחמה פסיכולוגית, תוך יצירת בדיית זהות "פלסטינית" ודרישת זכויות על הארץ. זוהייר מוחסין, חבר הנהגת אש"ף, הצהיר ב-1977: "העם הפלסטיני לא קיים… רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיום העם הפלסטיני". אחמד שוקיירי, ממייסדי אש"ף, הצהיר: "יצור כזה כמו פלסטין אינו קיים כלל, ארץ זו אינה אלא חלקה הדרומי של סוריה רבתי". גם עזמי בשארה, לשעבר חבר כנסת, אמר: "אני לא חושב שיש אומה פלסטינית. אני חושב שיש אומה ערבית… זו המצאה קולוניאלית".

תגובה הישראלית לתעמולה הערבית

ההיסטוריון בן-ציון נתניהו "אין דבר כזה עם פלסטיני… השאיפה הערבית המרכזית היא השמדת מדינת ישראל". גם מנהיגים ישראלים כמו גולדה מאיר ("אני פלשתינאית, רוצים הוכחה? עדיין יש לי את הדרכון הישן.") ובן גוריון ("העניין השם פלשתינה, זה רמאות…לא הייתה מדינה פלשתינאית, לא הייתה אומה פלשתינאית, אין כזה פלשתינאי, …. לא היה דבר כזה.")  זיהו את התחבולה הערבית – בדיית פלשתין וניסו להפריך את הטענות הללו. עם זאת, התעמולה הערבית הצליחה להשפיע על דעת הקהל הבינלאומית, ולעיתים גם על הציבור הישראלי.

אימוץ התעמולה הערבית בחברה הישראלית

הערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, אימצו את בדיית פלשתין ככלי פוליטי במאבקם נגד ישראל. למרבה הצער, תחבולה זו זכתה לתמיכה גם מחלקים באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, מה שהוביל לערעור צדקת הדרך הציונית.

התמודדות החברה הישראלית עם התעמולה הערבית

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה קומץ מאזרחיה מקדם את תעמולת האויב ופועל להוצאת שטחים מריבונות המדינה (חוק העונשין הישראלי, בסעיף 97(ב)), מבלי שיועמדו לדין. הציונות נועדה להשיב את העם היהודי לארצו, בין אם בשלום ובין אם במאבק. עלייה המותנית ברצון הערבים מתבטלת מאליה, שכן מאז ומתמיד התנגדו לשיבת היהודים.

חשיבות ההכרה בתנ"ך כמקור לזכות על הארץ

אין עם נורמלי בעולם המוכן למסור את ארצו לאויב שנשבע להשמידו, תמורת הבטחות מעורפלות לשלום וביטחון. אלה המסרבים להכיר בתנ"ך כמקור לזכותנו על הארץ, עוקרים למעשה את שורשינו ההיסטוריים וגודעים את הענף שעליו יושבים ילדינו. התכחשות לתנ"ך היא התכחשות למקור זכותנו על ארץ ישראל.

דברי צפריר רונן על שינוי שם הארץ

צפריר רונן ז"ל אמר בכנס ירושלים 2007: "ארצנו תיפול ללא יריה אחת… על ידי שינוי שמה בלבד… במקום פרובינקיה יהודה הוא קרא לה פרובינקיה פלשתינה… רוצים לקחת מאיתנו את שמה של ארצנו".

צפייה בסדרת הסרטונים "קללת אדריאנוס"

לצפייה בסדרת הסרטונים "קללת אדריאנוס" שהפיק צפריר רונן ז"ל, ניתן לבקר בקישור הבא: