אלתרמן צדק – על אבדן צדקת הדרך

המאבק שלנו אינו רק צבאי – הוא גם מלחמה של מילים, תעמולה וניסיונות לעוות את ההיסטוריה. האויב מנסה לגרום לנו לשכוח שהארץ הזו היא שלנו. אם נקשיב שוב ושוב לנרטיב השקרי שאומר שאנחנו "כובשים" ונתחיל להאמין בזה – נהיה בבעיה. אנחנו לא כובשים בתל אביב, בגולן, בירושלים, ביהודה ושומרון או בבארי. זו הארץ שלנו, השורשים שלנו, ההיסטוריה שלנו והבית שלנו.

אלתרמן הזהיר: לא הכוח ילך מאיתנו – אלא צדקת הדרך

נתן אלתרמן הזהיר מפני הסכנה הגדולה ביותר לעם – לא חולשה צבאית או אויב חזק, אלא איבוד האמונה בצדקת הדרך. השטן, הוא כתב, לא צריך לקחת מאיתנו כוח או נשק – הוא רק צריך לגרום לנו לשכוח שאנחנו צודקים. אם נאבד את הביטחון בצדקתנו ונאמץ את התעמולה של האויב, עלול להיות מאוחר מדי.

אלתרמן כתב ב-1970 על משמעות הנרטיב:

"אם אנו מודים בקיומו של עם פלסטיני, קשה להאמין שמחאותינו נגד הטרור יישמעו. אם זה עם הנלחם על ארצו, מחאותינו מאבדות משמעות. הטרור הוא בלתי חוקי רק אם הוא נתפס ככלי של מדינות ערב נגדנו. אבל אם הוא כלי מלחמה של עם חסר צבא, טנקים ומטוסים – העולם לא ישמע את מחאתנו."

עוד ב-1967 כתב אלתרמן על החשיבות שבשמירה על צדקת הדרך:

"אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמיקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק ."

אם נקבל את הנרטיב של האויב – נאבד את הלגיטימציה שלנו

אם נקבל את הנרטיב שלפיו יש עם ערבי 'פלסטיני' שנאבק על ארצו, הרי שגם מדינת ישראל בגבולות 1948 היא "טריטוריה כבושה". ואם זה כך – איך נוכל עוד להצדיק את המלחמה שלנו? את קיומנו כאן? איך נוכל לשכנע את העולם שאיננו קולוניאליסטים אלא עם שחזר למולדתו ההיסטורית? לפני שנסביר לעולם, נתחיל להסביא לעצמנו. נזכור למה חזרנו לארץ הזאת, למה היא שלנו, ולמה אנחנו נלחמים עליה כבר דורות. ברגע שנבין את זה באמת – גם העולם יוכל להבין.

עיוות צדקת הדרך – בורות או זדון?

בשנים האחרונות, נראה כי המסר של צדקת הדרך הולך ומתערפל. בוגי יעלון, כשהיה רמטכ"ל, חילק את שירו של נתן אלתרמן "אז אמר השטן" לכל חברי פורום המטכ"ל, אך הוציא את השיר מהקשרו ושינה את המסר כאזהרה מפני שחיקת "טוהר הנשק" והדרדרות מוסרית כתוצאה מהנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. אלתרמן לא דיבר על "השחתה מוסרית" בגלל שליטה בשטח – הוא דיבר על השחתה תודעתית. על סכנה הרבה יותר גדולה – השכחה של צדקת הדרך. אם אנחנו נותנים לאויב לשכתב לנו את ההיסטוריה – איך נוכל להסביר לחיילים ולמתגייסים על מה הם נלחמים ולמה הם כאן?

בעידן שבו הרמטכ"ל ידע למה החרב ביד

הרמטכ"ל רפול, לא דיבר בסיסמאות ולא נכנע לשיח מתחנף. הוא הבין היטב שצבא נועד להילחם ולהרוג:

"'טוהר הנשק' – הצירוף הזה יוצר משפט מזויף. אין טוהר נשק. הנשק נועד להרוג. הדבר הנכון לדבר עליו הוא מוסר לחימה."

רפול לא רק דאג לצבא חזק, אלא גם זיהה בעיה עמוקה יותר – בורותם של החיילים המתגייסים.

"מידת הבורות של החיילים שגוייסו גילתה ברבים את המחדל הנורא של מערכת החינוך. לא ייתכן שצה"ל יתעלם מהבעיות החברתיות של המדינה. מי שטוען שזה בא על חשבון טנקים וצנחנים – פשוט משקר."

חייל טוב לא נמדד רק ביכולת שלו להחזיק נשק – אלא גם ביכולת שלו להבין למה הוא מחזיק אותו. אם הדור הצעיר לא מכיר את ההיסטוריה, אם הוא לא יודע למה המדינה הזו קיימת ולמה הוא נלחם, אז הוא מגיע לקרב בלי נשק תודעתי.