הרשומה הזו מיועדת, למי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, שמדינת ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית (כולל סממני תרבות יהודים במרחב הציבורי) ודמוקרטית (העם הוא הריבון) ושאסור להוציא שטחים מריבונותה של ישראל ולמסור אותם ליישות זרה.

אלה החושבים שארץ ישראל (או חלקים ממנה) אינה שייכת לנו, שהיהדות צריכה להיות סיסמא בלי תכנים תרבותיים, ושזה מוסרי לעשות טרנספר ליהודים. זכותכם המלאה לחשוב כך, הרשומה הזו אינה מיועדת עבורכם.

כחמישים שנה שאני חי ברמת השרון. אני קצת מכליל, אבל לרוב אני שומע בסביבתי ש"ישראל כובשת", " ישראל לא מוסרית", "בחו"ל אני מתבייש שאני ישראלי", "מדינת אפרטהייד", "הדוסים מוצצים לנו את הדם", "דגל ישראל הוא סממן פשיסטי", "הישראלי המכוער", "הייאוש", "הגירוש" (של מסתננים כמובן), "הכיבוש", בסביבתי יישוב הארץ זה "שטחים כבושים", שמירה על מסורת ישראל זה "דרוס כל דוס". בסביבתי אני במיעוט. ב 26 בנובמבר 2019 יצאתי בפעם הראשונה בחיי להפגנה, יצאתי להשמיע את קולי לא למען ראש הממשלה (הפלת נתניהו היא לא המטרה, הדרך להוצאת שטחים מריבונותה של ישראל והקמת מדינה ערבית ביו"ש ובירושלים, עוברת דרך הפלת נתניהו), אלא לתקן עוול על כך שלא השמעתי את קולי ב 1992 כשממשלת העבודה הביאה את רב-המרצחים ערפאת מטוניס ללב הארץ, מה שהביא לאוטובוסים המתפוצצים ולרציחתם של למעלה מ 1600 ישראלים, גם לא השמעתי את קולי ב 2005 כשממשלת קדימה הוציאה בכוח, בניגוד לרצונם ובסתירה לחוק כבוד האדם וחירותו (באישור בג"צ) כ- 9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, מה שגרם לילדי חוף אשקלון, שער הנגב שדות נגב ואשכול לחיות תחת איום רקטי תמידי. באתי להשמיע את קולי, כדי שיילדי לא יסבלו ממה שסובלים ילדי עוטף עזה, כי אם לא נעשה את זה עכשיו, רמת השרון תהיה לעוטף יהודה ושומרון.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני פוגש כמות כזו גדולה ורבגונית של אנשים, הגעתי בשעתיים איחור והרחבה הייתה עדיין מלאה באנשים, באמצעי ה"תקשורת" ובסביבתי מכנים אותם "ילידים", "מתנחבלים", "דוסים", "צ'חצ'חים", "פרימיטיבים", "פשיסטים", "יודנאצים" ושלל כינויים נאורים. אבל אני ראיתי את הישראלי היפה, כולם כאחד מאוחדים למען ארץ ישראל, למען התרבות היהודית. אין אשכנזים או מזרחיים, אין מרכז או פריפריה, אין חילוניים או דתיים. כולם מאוחדים למען ארץ ישראל.  כולם מכירים את הדִּיפּ שְׁטֶעטְל ואת העוול שנעשה לפרופ' יעקב נאמן (1996), לרמטכ"ל רפאל איתן (1996), לאביגדור קהלני (2000), לנשיא ראובן ריבלין (2001), לגל הירש (2015), ועוד אישי ציבור שזכו ל"טיפול" שנועד לסכל ולנטרל את פעילותם.

ב 1975 כתבה נעמי שמר את 'איש מוזר', כך ביטאה את תחושותיה והזדהותה עם יישוב הארץ ואת תיסכולה על כך שמה שבעיני רוב עם ישראל הוא מובן מאליו - בסביבתה הוא מוזר.