הצמחוני שאכל בשר

פעם קמה מדינה של צמחונים. אנשים מכל העולם התכנסו והקימו יחד מדינה צמחונית — מדינה שנבנתה מתוך החלטה מוסרית ותרבותית: לא אוכלים בשר, לא שוחטים בעלי חיים, ובמרחב הציבורי מוגש מזון שמכבד את החיים. לא כל אחד הקפיד באותה רמה, אבל הייתה הסכמה רחבה על הבסיס — זהות משותפת. אחד האזרחים, פלוני אלמוני, החליט שהוא "צמחוני רפורמי" — כלומר, הוא אוכל בשר, אבל עדיין טוען שהוא חלק מהקבוצה הצמחונית, ואף הכריז: "אני לא פחות צמחוני מאף אחד. אף אחד לא יחליט בשבילי מה זה צמחונות!" החברה קיבלה אותו, כל עוד לא פגע באחרים. הבן שלו הלך רחוק יותר: הוא החליט להרוס את המדינה הצמחונית כולה. הוא לא רק אכל בשר — הוא השליך בשר לצלחות של אחרים, שיבש ארוחות חג, פיזר בשר בסירים, וניסה למחוק את הזהות הצמחונית של כולם, בטענה שהיא "כופה אורח חיים". הוא לא דרש חופש אישי — הוא נלחם בזהות עצמה.

מדינה יהודית: זהות ציבורית משותפת

בארץ-ישראל קם העם היהודי, ובה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית — מדינה עם זהות יהודית מובהקת. בן־גוריון בעצמו, אדם חילוני למהדרין, הבין את חשיבות המסורת היהודית והזהות ההיסטורית של העם היהודי, וב־1947 קבע את עקרונות הסטטוס־קוו: שבת כיום מנוחה לאומית, כשרות במוסדות ציבוריים, נישואין וגירושין לפי ההלכה, וחגים יהודיים כלוח השנה של המדינה. המדינה לא כפתה על אף אחד איך להתנהג בביתו, אבל המוסדות הציבוריים נשאו סמלים, ערכים ודרך חיים שמבוססים על המורשת היהודית.

ואז הופיעו אלה שאומרים: "אנחנו יהודים — אבל לא כאלה." הם לא הסתפקו בחיים פרטיים חילוניים. מהנקודה הזו, הם החלו לנהל מלחמה פתוחה בזהות של המדינה היהודית: ניסו לבטל את השבת כיום מנוחה ולהפעיל תחבורה ציבורית בשבת בלב ערים יהודיות; נאבקו בכשרות, דרשו להכניס חמץ ואוכל לא כשר לבתי חולים ולמוסדות ציבוריים; זלזלו במוסדות הרבנות, קראו להחרבתם; ניסו למנוע מאנשים תפילות יום הכיפורים, להניח תפילין במרחב הציבורי, ואף לעגו בפומבי לכל סממן יהודי גלוי. הם לא ביקשו חופש — הם ביקשו למחוק כל זכר למסורת היהודית מהמרחב הציבורי, בשם אידאולוגיה רדיקלית של "קדושת החילון". הם פועלים לשבש כל עוגן שמקשר את המדינה למורשתה, בניסיון מתמיד להפוך את ישראל לעוד מדינה מערבית, שטוחה, נטולת שורש.

רמת השרון של פעם: חילוניות עם כבוד למסורת

נולדתי ברמת השרון (שהוקמה, למרבה האירוניה, על ידי יהודים דתיים), חילוני בן חילוני. אבא שלי נולד כאן ב־1934, וסבא שלי עוד ב־1920. שלושה דורות של רמת השרון. ככה גדלתי: רמת השרון תמיד הייתה סגורה בשבת. לא היו חנויות פתוחות, לא בתי קפה, לא קולנועים. העיר הייתה חילונית — אבל כיבדה את השבת. קיבלה את המסורת. בלי כפייה, בלי רעש, בלי הצהרות. זה היה צביון טבעי, שקט, מכבד, יהודי. לא דתי. פשוט — יהודי. ככה נראתה העיר.

גם היום, העסק שלי סגור בשבת. אני נח, נוסע, מבלה — אבל שומר על צביון של מנוחה. מכבד את היום הזה, כמו שכיבדו אותו פה תמיד. ולכן, כשאני שומע היום טענות על "כפייה דתית" — זו גניבת דעת. הכפייה היחידה שיש כאן היום היא כפייה חילונית: ניסיון לשנות בכוח את האופי של המקום, בלי כבוד למה שהיה פה קודם. בלי רגישות, בלי שורש. לומר שיש פה "כפייה דתית"? זו לא רק טעות — זו גניבת דעת.

שורש ההמשכיות: לא כוח, אלא מסורת

החברה משתנה ומתקדמת, אבל השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים — כי השבת, כמו הדגל וכמו ההמנון, היא חלק מהזהות שלנו. פתיחת עסקים בשבת היא לא "רק קפה" — זו מחיקה של תרבות, של מסורת, של יחד. לשמור על שבת ציבורית זה לא כפייה דתית — זו מחויבות ציונית. העם היהודי שורד לא בזכות כוח, אלא בזכות המסורת. ואם ננתק את החיבור הזה, נלך בדרכן של תרבויות שנכחדו: הבבלים, האשורים, הפלישתים, החיתים, הכנענים, הרומים ואחרות שכבר אינן. אנחנו לא שומרים על המסורת בשביל הדתיים — אנחנו שומרים עליה בשביל הילדים שלנו. ולמי שלא הבין: החרדים לא שומרים על המסורת לעצמם. הם שומרים על מסורת של אלפי שנים גם בשביל הילדים שלנו. ואנחנו, שמשתמטים מהאחריות הזאת, יודעים עמוק בפנים שיש מי שישמור על הגחלת — גם עבור ילדינו.